סופרמרקט ריק בוונצואלה | תמונה: Periergeia/CC-BY-SA-3.0
1ב-1992 נערך ניסיון הפיכה צבאי בוונצואלה. בראשו עמד אדם אלמוני, דאז, בשם הוגו צ'אווס. ההפיכה הכושלת, והעובדה שישב שנתיים בכלא, לא הפריעו לצ'אווס לרדוף אחרי כתר נשיאות ונצואלה, ולהשיג אותו ב-1998.
צ'אווס החליט ליישם בוונצואלה אוטופיה סוציאליסטית, מעין "גן עדן" שוויוני, שבו המדינה לוקחת מהעשירים ומחלקת את ההון להמונים. רעיון אהוד כמעט בכל מקום בעולם, גם בישראל. מי לא רוצה שיחלקו את העושר להמונים? פוליטיקאים מכנים זאת בשם "מדיניות חברתית". בקיצור, זה נקרא סוציאליזם – רעיון שקיבל תאוצה במאה ה-19 בכתביו של קארל מרקס שנלחם במעמד הבורגני.
אבל כדי לנהל את גן העדן הזה, נדרש צ'אווס להקים גוף ממשלתי חזק שיפקח על הכספים ויחליט כיצד להקצות אותם באופן "חברתי". הפתרון שהגה היה בדמות ממשלה ריכוזית, שהכנסותיה הגיעו ממכירת נפט לחו"ל, מהלוואות שקיבלה מגופים בין-לאומיים שהאמינו בה (במיוחד מהמפלגה הקומוניסטית של סין) וממיסים שגבתה מהאזרחים. כך הצליח צ'אווס לממן את שלב א' ב"גן העדן" הסוציאליסטי שלו, ואף לזכות באהדת הציבור – הוא קידם חוקים שהעניקו לעובדים יותר זכויות מבעבר ודיור זול להמונים.
ג'וזף שטיגליץ, זוכה פרס נובל לכלכלה. מעריץ גדול של צ'אווס | תמונה: Philippe Wojazer/AFP/Getty Images
מי ששיבח והילל את הצמיחה הכלכלית של ונצואלה היה ג'וזף שטיגליץ, יהודי אמריקני זוכה פרס נובל לכלכלה, אף על פי שבעת ביקורו שם, ב-2007, האינפלציה במדינה כבר עברה את ה-15 אחוז. "הצמיחה הכלכלית של ונצואלה הייתה מרשימה מאוד בשנים האחרונות", אמר. "צ'אווס הצליח להביא בריאות וחינוך לאנשים בשכונות העניות של קראקס".
לא ברור מה עבר בראשו של שטיגליץ, ומדוע בחר להתעלם מהשחיתות של ממשלת צ'אווס שדאגה להעביר כספים למקורבים, ומהעובדה שצ'אווס הפך לסוג של דיקטטור, שעוצר את מתנגדיו, כולא אותם או מחסל אותם מבעוד מועד. יזמים שהצליחו לשגשג בכלכלה האוטופית שצ'אווס ניסה לבנות, עשו זאת בגלל קשריהם לממשל הריכוזי ולא בגלל כישרונם. כל העובדות האלה לא הצליחו לבלבל גם כלי תקשורת במערב שהיללו את צ'אווס. במדינות רבות במערב אף נמכרו חולצות ועליהן הדפס בדמותו.
2.
שלב ב' בתכנית להגשמת הסוציאליזם שינה לגמרי את התמונה. ממשלת צ'אווס חיזקה את מעורבותה בכלכלה בתירוץ שהיא צריכה "לפקח עליה" או "לייצב אותה". למעשה, כבר מספר שנים לפני ביקורו של שטיגליץ, החל צ'אווס להלאים חברות גדולות ובינוניות בוונצואלה. התירוץ היה שהן ניצלו את כוחן הדומיננטי בשוק. בפועל מה שקרה היה ש"צ'אווס האמין שהפרט יכול להחזיק ברכוש פרטי, אבל לא לשלוט באמצעי הייצור", נכתב ב"אקונומיסט" באוקטובר 2010, לאחר שצ'אווס הלאים חברה חקלאית גדולה ותכנן להלאים עשרות אלפי דונם של אדמות חקלאיות.
להלאמות של צ'אווס היו השלכות מרחיקות לכת. תדמיינו שאתם עובדים בחברה לייצור מזון. יום אחד אתם מגלים שהחליפו את הבעלים שלה, פיטרו את המנכ"ל, ובמקומם מנהלים את החברה בשלט רחוק כמה פוליטיקאים אולי מושחתים, ככל הנראה בזבזנים, אולי הם גם לא מבינים כל כך בניהול עסק. במקרה כזה, ככל הנראה התפוקה של החברה תרד. כעבור שבוע אתם גם מגלים שהצבא השתלט על מפעלים אחרים לייצור מזון כיוון שהם לא הצליחו לייצר במחירים "חברתיים" נמוכים מספיק אותם קבעה המדינה. צ'אווס גם השתלט על שוק המט"ח ולא איפשר להמיר את המטבע המקומי למטבע זר, כך שאם תרצו לייבא חומרי גלם מחו"ל, תצטרכו לעשות זאת דרך השוק האפור. בקיצור, אתם מגיעים למסקנה שתאלצו בקרוב לסגור את המפעל.
מציאות כזו התרחשה בוונצואלה בסקאלה רחבה – מפעלים נסגרו ונוצר מחסור במוצרים מכל הסוגים. במיוחד בלט המחסור במזון, דבר שהוביל להתארגנות של קבוצות אלימות שבזזו את השאריות שנותרו על מדפי הסופרמרקטים. לאחר שהמזון נעלם מהחנויות, רעב החל להתפשט ברחבי ונצואלה. כל אחד מאזרחי ונצואלה איבד 12 ק"ג בממוצע ממשקלו ב-2017 ו-8 ק"ג ב-2016, לפי סקר המחיה הלאומי שנערך בוונצואלה על ידי חוקרים בשלוש אוניברסיטאות. המוצרים כל כך נדירים, שקרן המטבע העולמית העריכה בתחילת 2018 שהאינפלציה בוונצואלה יכולה להגיע השנה ל-13,000%.
היכן שיש רעב ועוני, גם התמותה עולה. מתברר שבגן העדן הסוציאליסטי של ונצואלה, תמותת התינוקות מתחת לגיל שנה גבוהה אף יותר מבסוריה, הסובלת משפיכות דמים איומה. ב-2007, לפני שהמלחמה בסוריה החלה, ולפני שירדו מחירי הנפט והחריפו את המשבר הכלכלי של ונצואלה, מתו בוונצואלה 15 תינוקות (לכל 1,000 לידות) לעומת 14.7 בסוריה, לפי נתוני הבנק העולמי. ב-2015 תמותת התינוקות בוונצואלה הייתה 12.9, לעומת 11.1 תמותה בסוריה. כשלבתי החולים אין כסף לרכוש ציוד רפואי חדש, רופאים נאלצים להחליט, למשל, איזה תינוק יזכה להיכנס לאינקובטור ואיזה יישאר בחוץ, למות.
3.
צ'אווס מת ב-2013 מסרטן, ואת מקומו תפס סגנו ניקולס מאדורו, העומד בראש המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה. מפלגתו מובילה אידיאולוגיה סוציאליסטית שאינה שונה בהרבה מהסוציאליזם של המאה ה-19 – הנקרא מרקסיזם. כמו במשטרים החשוכים של בריה"מ, צפון קוריאה, סין וקמבודיה שניסו ליישם את המרקסיזם, החליט מאדורו לטפל באי הסדר באמצעות איומים על האוכלוסייה ועל המגזר העסקי. ב-2016 הוא איים להשליך לכלא כל בעל מפעל שיפסיק לייצר.
צ'אווס ואובמה ב-2009 בוועידת הפסגה של מדינות יבשת אמריקה בטרינידד. כבוד הדדי | תמונות: Jim Watson/AFP/Getty Images
"גן העדן" של ונצואלה שהתחיל עם סיסמאות בסגנון "חלוקה מחדש של העושר", "צדק חברתי" ו"מדינת רווחה", הפך לדיקטטורה חברתית שבה האנשים הפשוטים הם רק ברגים במערכת גדולה ומושחתת. מאדורו, הדיקטטור, אינו מאפשר למתנגדי הממשל להרים את ראשם. טנקים כבר פטרלו ברחובות כדי לעצור את המחאות. ומי אשם? מאדורו מאשים את העשירים. בדומה לתעמולה בבריה"מ הקומוניסטית, הוא טוען שהם נתמכים על ידי סוכני סי-איי-אי והאימפריאליזם העולמי.
דיווחי כלי התקשורת במערב, שהמייצג שלהם הוא הניו יורק טיימס, אינם מאשימים את הסוציאליזם בבעיה, אלא טוענים שצ'אווס עשה שגיאות בניהול המדינה. במילים אחרות, אם היה לוונצואלה מנהל טוב יותר, שאינו ריכוזי ומושחת, אפשר היה ליישם סוציאליזם בדרך "הנכונה". הם רק שוכחים עובדה חשובה: בכל מקום שניסו ליישם את הסוציאליזם במאה ה-20, התוצאה הייתה דומה: רצח ורעב. "השואה האדומה" גבתה את חייהם של יותר מ-100 מיליון בני אדם. וזה לא במקרה. כיצד אפשר ליישם שוויון חברתי – לקחת מאדם את זכות הקניין (הלאמת מפעל בוונצואלה למשל) מבלי להשתמש בכוח הזרוע? וכיצד ימנעו מאנשים מחשבות על החופש להאמין ברעיונות שונים מאלה שמקדמת הממשלה, מבלי לסגור את גבולות המדינה, לצנזר את האינטרנט או פשוט לרצוח אותם?
4.
היום, לא מעט מנהיגים במערב מגדירים עצמם "סוציאליסטים". מנהיגים כמו ברני סנדרס בארה"ב וג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור וראש האופוזיציה בבריטניה, וכמובן שגם בישראל לא חסרים כמה.
יוון – כך נראה סוציאליזם שהתממש | תמונה: Aris Messinis/AFP/Getty Images
המשטר במרבית המדינות במערב, כולל בישראל, הוא סוציאל-דמוקרטי. כלומר, מטרתו היא לממש את הסוציאליזם באמצעות משטר דמוקרטי, ולכן אין צורך שהצבא ייכנס לרחובות ויאכוף את רעיונות הממשלה. תחת משטר כזה ממשיכים לגנות את יצרני העושר ולהטיל עליהם מסים כבדים. כמובן שאלה היושבים על ברז הכספים – הפוליטיקאים – מציגים את בזיזת ההון מיצרני העושר (באמצעות מסים ורגולציות) כמהלך פרופורציונלי וחוקי. עם זאת, במשטר סוציאל-דמוקרטי מבינים שצריך לאפשר ליזמים להמשיך לייצר מוצרים ושירותים ולהתעשר מכך, ברוח הקפיטליזם. מדוע? כי אם היזמים יפסיקו לייצר עושר, הכלכלה תפסיק לצמוח. לפוליטיקאים אין יכולת לייצר את העושר בעצמם. ממשלה שתנסה לסגל לעצמה את התפקיד הזה, תסיים כמו ונצואלה. בתווך נמצאים הפוליטיקאים, שיעשו הכול כדי להיבחר מחדש, ולכן יקפידו לספק "מתנות" להמונים כדי שיבחרו בהם (בצורה של הטבות, קצבאות וכד'), ומנגד ימשיכו לבזוז את יוצרי העושר שהכרחיים למימון אותן "מתנות".
הממשל הסוציאליסטי ביוון הקים אין-ספור ועדות בזבזניות, ביניהן ועדה לניהול אגם קופאיס, שהתייבש בשנות ה-30
כמעט כל מדינות המערב צועדות בכיוון הזה. תסתכלו, למשל, על צרפת. החל מ-1982 הונהג בצרפת "מס עשירים" (מס נוסף על מס ההכנסה). מי שהטיל את המס היה הממשל הסוציאליסטי בהובלת פרנסואה מיטראן שהלאים בנקים ומפעלים גדולים בצרפת (שהופרטו לאחר סיום כהונתו). כשעמנואל מקרון נבחר לנשיא צרפת, הוא רצה לבטל את "מס העשירים", ומיד כונה בשם הגנאי "הנשיא של העשירים", בכתבה בניו יורק טיימס. קודמו בתפקיד, פרנסואה הולנד, היה נשיא סופר סוציאליסט. הוא הטיל כ-80 סוגים חדשים של מס על הציבור בצרפת, ואף הכריז על מס עשירים של 75 אחוז (המוטל על הכנסות שמעל מיליון אירו בחודש).
זו בדיוק המדיניות שמעריץ מנהיג אחר – ולדימיר פוטין. ב-1991, לאחר נפילת הגוש הסובייטי, משאבי הטבע של רוסיה עברו הפרטה. פוטין, אבל, לא התחבר לקו הזה והחל להשיב למדינה את השליטה על משאבי האנרגיה, נפט למשל, והלאים חברות נפט. היום פוטין שולט על כ-50 אחוז ממגזר האנרגיה ברוסיה, והמגזר הציבורי הולך וגדל, כמו גם הבירוקרטיה וכמות עובדי המדינה המהווים כבר יותר מ-30 אחוז מכוח העבודה – יותר מבתקופת בריה"מ. ומה מצב הכלכלה הרוסית? היא בקרשים.
דבר דומה קרה ביוון, שהיא המחשה לסוציאליזם ש"התממש". יש בה מגזר ציבורי (ממשלתי) מנופח, השולט על כ-70 חברות ומעסיק מיליוני בני אדם. כמו שקורה כמעט תמיד כאשר ממשלות סוציאליסטיות משתלטות על עסקים – תפוקת העסקים יורדת. לפי ה-OECD, חלק גדול מהחברות הממשלתיות ביוון מעסיקות יותר מדי עובדים ומפסידות כספים. הממשלה גם דואגת להקים אין ספור ועדות בזבזניות המעסיקות אלפי עובדים שאינם עושים כמעט דבר, אבל מקבלים משכורת, פנסיה וקביעות. הדוגמה הכי מעניינת היא ועדה ממשלתית שהוקמה לניהול אגם קופאיס (Kopais) – אגם שהתייבש כבר בשנות ה-30.
באפריל 2010, דווח ברויטרס שהמערכת הממשלתית ה"חברתית" ו"השוויונית" של יוון דואגת לתת בונוס לכולם, אפילו לעובדים המשתמשים במחשב, מדברים שפה זרה או פשוט מגיעים בזמן לעבודה. למעשה העובדים מקבלים 14 משכורות בשנה – רעיון שמטרתו לשמור על המשכורת החודשית נמוכה וכך גם על הפנסיה המופרשת ממנה. ניתן לומר ש"גן העדן" הסוציאליסטי והשוויוני של יוון הצליח – עד שהוא סיים לבזבז את הכסף של כולם. כשהכסף בבנקים אזל, נוצרו תורים לכספומטים ומהומות ברחובות. בינתיים החוב הממשלתי הולך וגדל, האבטלה גואה והטרגדיה היוונית מתגלה.
כמעט כל המדינות במערב צועדות בכיוון הסוציאליסטי. רובן עושות זאת באמצעות הליך דמוקרטי. ההבדל הוא בין מדינות המצליחות לבלום את התהליך הסוציאליסטי בטרם עת ושורדות, לבין אלה שאינן בולמות, ויהפכו בעתיד לוונצואלה הבאה.
